גם תומכי הרפורמה וגם מתנגדיה ממסגרים אותה באותה צורה – השאלה היא יחסי הכוחות שבין "הפוליטיקאים הנבחרים" לבין "מערכת המשפט". למי מהם צריכה להיות את המילה האחרונה?
תומכי הרפורמה טוענים, שלא ייתכן שלמערכת המשפט יהיה כוח בלתי מוגבל. מתנגדיה טוענים, שלא ייתכן שלממשלה יהיה כוח בלתי מוגבל.
שני הצדדים צודקים. בדמוקרטיה, לאף גורם לא צריך להיות כוח בלתי מוגבל. אמון הציבור במוסדות השלטון תלוי בידיעה שלנו, שהם לא יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. שהם זקוקים להסכמה ציבורית כדי לפעול. מה שמעניק ביטחון כזה, הוא מערכת של איזונים ובלמים בין הרשויות.
לכן דמוקרטיות בנויות משלוש רשויות, ולא שתיים. כשיש שלוש רשויות, הן יכולות לאזן ולבלום זו את זו. כשיש שתי רשויות, לא ניתן לבנות מערכת של איזונים ובלמים. לאחת מהן בהכרח תהיה את המילה האחרונה.
שלוש רשויות יכולות לקיים מערכת של איזונים ובלמים, שבה לאף רשות אין שליטה מוחלטת באחרות.
אבל בישראל נוצר מצב שבו יש שתי רשויות, ולא שלוש. לאורך השנים האחרונות, התרחשו מספר שינויים במערכת היחסים שבין הכנסת לממשלה. לחברי הכנסת – גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה – כבר אין יכולת אמיתית לפקח על פעולות הממשלה, או לקדם חקיקה בניגוד לעמדתה. להנהלת הקואליציה יש רוב אוטומטי בכנסת, גם אם היא פועלת בניגוד לרצון הבוחרים. אין כבר הפרדה בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת.
נותרנו עם שתי רשויות: המבצעת (שהיא גם מחוקקת) והשופטת. זה מה שהביא אותנו למסלול ההתנגשות.
למען האמת, כולנו בשני הצדדים רוצים אותו דבר: מוסדות שלטון שאין לנו חשש שירמסו את זכויותנו ואת ערכינו. מה שמבדיל בין "תומכי הרפורמה" ולבין "מתנגדי הרפורמה" זו רק השאלה איזו רשות מפחידה אותנו יותר. אבל שיטה דמוקרטית ראויה היא כזו שכל הציבור מרגיש בטוח תחתיה, לא רק חצי ממנו. לכן, צריך להחליף את השאלה: לא אצל מי לרכז את הכוח, אלא איך לבזר אותו.
המפתח לפתרון המשבר החברתי בישראל הוא לא בוויכוח על מערכת המשפט. המפתח הוא בתיקון היחסים שבין הממשלה לכנסת. נצליח לצאת מהמשבר, רק אם נצמצם את המשמעת הקואליציונית הגורפת, ונחזיר לחברי ולחברות הכנסת את העצמאות שלהם, ואת האחריותיות (accountability) שלהם מול הציבור. זה הזמן לחזור לשלוש רשויות.
תשובות לשאלות נפוצות
רגע, זה בעד הרפורמה או נגדה?
חלקנו מגדירים את עצמנו כתומכי הרפורמה, וחלקנו כמתנגדים לה.
מה שמפריד בין "התומכים" ל"מתנגדים", זו השאלה מה עדיף: הרפורמה המוצעת כמו שהיא, או המצב הקיים. אבל זו לא באמת השאלה החשובה. יש בינינו הסכמה על זה שדרושה שיטה שתזכה לאמון הציבור; ששיטה כזו דורשת ביזור של הכוח; ושהדרך לבזר את הכוח היא לצמצם את המשמעת הקואליציונית, ולחזק את עצמאות הכנסת מול הממשלה.
איך ולמה נשחקה ההפרדה בין הרשויות המבצעת והמחוקקת?
יש בעניין הזה דעות שונות.
לדעת חלקנו, גורם משמעותי היו השינויים שנעשו בחוקי היסוד בשנים 2014-2015. בין שינויים אלה נמצאים הדרישה לאי־אמון קונסטרוקטיבי, העלאת אחוז החסימה, והחוק הנורבגי.
לעומת זאת, לדעת חלקנו הבעיה היא שמעולם לא היו הגנות חוקתיות מספקות על עצמאות הכנסת. אלא שבעבר התמזל מזלנו, והפוליטיקה הישראלית הייתה מחולקת לשלושה גושים (ימין, שמאל וחרדים), שלכל אחד מהם היה במיעוט, אבל לכל שניים מהם היה ביחד רוב. בכל קואליציה, לכל גוש השתלם לשמור על עצמאות מסוימת, כדי לשתף פעולה בנושאים מסוימים עם הגוש שבאופוזיציה - ולכן לא נוצרו תמריצים ליצירת משמעת קואליציונית מוחלטת. מצב זה השתנה עקב השינוי שחל בגדלי הגושים.
גישה שלישית סוברת שאין בעיה כלל במנגנון החוקתי, אלא באכיפה של חוקים קיימים ובתרבות הפוליטית, ושאלה שני הדברים שנשחקו.
איפה אפשר למצוא עוד חומרים בנושא?
מומלץ לעיין במצגת שהכין בני גולדברג עוד ב-2019. ניתן גם למצוא רשומות שכתב בנושא בבלוג שלו באתר "זמן ישראל".
יש לי עוד שאלות.
נשמח לשמוע אותן. אפשר לכתוב לנו בדואר אלקטרוני: contact@solution.org.il.
טוב, אז מה אפשר לעשות?
להפיץ את המסר!
ביזור הכוח הוא לא נושא שנמצא בתודעה הציבורית. צריך לדחוף אותו לשיח כמה שיותר: לכתוב עליו ברשתות החברתיות, לדבר עליו בדיונים על הרפורמה, לשלב אותו בכל מסר שלנו בנושא הרפורמה המשפטית.
מומלץ גם לשתף את העמוד הזה.
אפשר להשתמש בקישורים הבאים כדי לשתף בקלות:
במרחב הפיזי, אפשר גם להדפיס ולתלות את השלט הזה:
כדי לקבל עדכונים על הפעילות שלנו, אפשר להצטרף לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלנו:
נשמח גם לשמוע עוד מחשבות ורעיונות: contact@solution.org.il
איך זה יעזור? מה האסטרטגיה?
בטווח המיידי: לשנות את השיח
בשיח הציבורי נוצרה דיכוטומיה שקרית, לפיה האפשרויות היחידות שעומדות בפנינו הן ממשלה חסרת מעצורים או בית משפט חסר מעצורים. זו תופעה מסוכנת. היא הופכת את הדינמיקה הפוליטית למשיכת חבל, שבסופה, לא חשוב איזה צד ינצח, לחלק גדול מהציבור לא יהיה אמון במוסדות שמכריעים את גורלו.
לכן, חשוב לשבור את הדיכוטומיה. לדבר כבר עכשיו, בכל הזדמנות, מעל כל במה, על החשיבות של ביזור הכוח.
חשוב לדבר על זה עכשיו, כדי לנסות ולהפוך את זה לשיקול מרכזי בדיונים על הרפורמה. וחשוב לא פחות לדבר על זה כמטרה להמשך, כדי שההכרעות של החודשים הקרובים (יהיו אשר יהיו) לא ייתפסו כסוף פסוק.
בטווח הבינוני: לשנות את הפוליטיקה
הביטוי העיקרי של ביטול עצמאות הכנסת הוא בהסכמים הקואליציוניים הדרקוניים של הממשלות האחרונות. ההסכמים האלה קובעים, כי כל חברי הקואליציה חייבים לפעול בכל תחום פרלמנטרי בהתאם לעמדת הנהלת הקואליציה.
הסכמים מהסוג הזה צריך למנוע.
כמה חברי וחברות כנסת נדרשים כדי למנוע הסכמים כאלה? בהתחשב בכך שכל הקואליציות בשנים האחרונות היו צרות למדי, התשובה היא "מעט מאוד".
אבל אלה חייבים להיות חברי כנסת שמחוייבים מאוד לעצמאות הכנסת. כאלה שיתנגדו להסכמים קואליציוניים דרקוניים, גם כשהם עוזרים להקים ממשלות שמאוד נוחות להם פוליטית.
חברי כנסת יוכלו לנקוט בעמדה כזאת, רק אם תהיה לה דרישה מהציבור. לכן, צריך להנחיל את העמדה הזו בציבור.
בטווח הארוך: לשנות את החוקים
כדי למנוע הישנות של המשבר שעובר עלינו היום, יש צורך להבטיח את עצמאות הכנסת באמצעות שינויים מבניים בשיטת הממשל.
מה השינויים הללו צריכים לכלול? זאת עדיין שאלה פתוחה. אבל כדי להתחיל לענות עליה, צריך קודם כל לקבל את העיקרון הבסיסי.